מקור הכלב‎

אל כל זה, מצטרפים, כמסתבר, גם מבנה רגשי וגם סוג של תקשורת פנימית, אשר מחקרים רבים מעידים כי קיים דמיון רב
ביניהם אצל שני המינים- וזה, ככל הנראה, מה שאפשר, מרגע שנוצר המגע הראשוני ביניהם (שיתואר להלן) את היווצרותו
של אותו קשר איתן, שבעקבותיו נולד והתפתח שיתוף פעולה מיוחד במינו, המתקיים בינינו – , בני האדם והכלבים – כבר
אלפי שנים לכל אורך היסטוריה.
באשר למועד המשוער בו התבצע בפועל ביותו של הכלב, רווחות דעות שונות, המסתמכות על ראיות ארכיאולוגיות שונות
ומעידות על קיומו של קשר בין האדם לזאב / כלב.
ראיות מוקדמות לקיומו של כלב, החי ופועל כמין נפרד מן הזאב, נמצאו בכמה מארצות אירופה כגון שוויץ, גרמניה ובלגיה
והן מתוארכות, ע"פ בדיקות פחמן ,14כבנות 14,100ואפילו 31,700שנים. אולם הראיה הראשונה לקיומו של קשר בין אדם
לכלב נמצאה בישראל, באתר עינן / עין מלחה שבעמק החולה.
באתר זה נמצאו שרידי שלד של אישה מבוגרת כבת ,36שזה גיל מבוגר ביחס לאורך החיים, שרווח בתקופה ההיא. מבחינת
אותו שלד ניתן היה ללמוד בבירור, כי נקבר יחד עם אותה אישה כלב, שנמצא חבוק בין עצמות זרועותיה.
העובדה, שהתנוחה המקשרת בין אותה אישה קדומה לבין מה שנראה לכל הדעות ככלב מצוי בין זרועותיה, נראית כסוג של
"חיבוק," כמעט ולא השאירה מקום לספק באשר לטיב הקשר ביניהם ולאופיו ונתפסה , אכן, כמעידה על כך, שבעת ההיא
כבר נמצאו במחנהו של האדם הפרה-היסטורי גורי זאב מבויתים למחצה, שהפכו אט אט למי שקבלו במשך הזמן את השם
המוכר לכולנו – "כלבים."
ואכן, שנים רבות היה מקובל להסתמך על ממצא זה כהוכחה לכך, שישראל היא המקום בו התבצע הביות הראשון של
(הכלב) הזאב- שהוא גם הביות הראשון בכלל, שכן הזאב ( )CANIS LUPUSשהתפתח ל"כלב" ()CANIS FAMILIARIS
הוא ראשון המבויתים מבין בע"ח וגם מבין הצמחים בעולם.
אולם בשנת 2009צוות בראשותו של פטר סאבולאינן ( )Peter Savolainen מהמכון לטכנולוגיה בשטוקהולם חקר את מוצא
הכלב ולאחר ניתוח ה- DNAהמיטוכונדרי של כ- 1500כלבים מכל רחבי העולם הישן, צומצמו האפשרויות עד כדי קביעה כי
ביות הכלב התרחש לפני כ– 16,300או אולי 16,400שנים מדרום לנהר היאנגצה שבסין.
מחלוקת משמעותית זו באשר למוצא הכלב הוכרעה כשנה וחצי מאוחר יותר, כשצוות מדענים בראשותו של פרופסור רוברט
ויין ( )Robert Wayneמאוניברסיטת קליפורניה, שבלוס אנג'לס, מצא, כי מוצאם של הכלבים כולם הינו דווקא מן הזאב
המזרח תיכוני.
קביעה זו הסתמכה על ניתוח של 2,4ביליון האותיות, המרכיבות את הגנום הכלבי, ולא רק ע"פ ה -DNAהמיטוכונדרי, כפי
שזה נעשה במחקר של המכון לטכנולוגיה בשטוקהולם.
מניתוח גנים כגון זה של 900כלבים מ- 85גזעים שונים והשוואתם (לאלו) לאלה של 200זאבים אפורים בטבע מכל העולם,
הם גילו, כי אצל כולם נמצאו אותיות רבות החופפות אכן, לאלה של כלל זאבי העולם, אולם חפיפה מקיפה ומלאה יותר
באופן גורף נמצאה בין כל אותם כלבים לבין זאבי המזרח התיכון.
באשר לקשר בין הזאב לאדם, קשר שנמשך עד שהתפתח לכלל ביות על כל המשתמע – ברור היום כי הוא התרחש בתקופה
בה האדם היה צייד-לקט ותזונתו הורכבה מבע"ח (אותם היה צד בידיו – או גם בכלים פרימיטיביים, שפיתח לשם כך – וכן
מפירות, שורשים וזרעים, אותם היה מלקט למאכל.)
עם זאת נותרה פתוחה השאלה –כיצד הכל קרה? כלומר – מי בחר במי? האם הייתה זו יוזמה של האדם או אולי דווקא של
הזאבים?
בניסיון לתת תשובה לשאלה זו הועלו ונחקרו תיאוריות רבות, ואף כי, ככל הנראה, לא נוכל לדעת בוודאות נטולת ספק כיצד
באמת זה קרה, מעניין להכיר מה יש בכמה מן העיקריות שבהן באשר לאופן בו התרחש המפגש הראשון בין הזאב לאדם.
(להכרת תיאוריות אלה ואחרות בהרחבה עיין:
.)Dogs: A New Understanding of Canine Origin, Behavior and Evolution – Lorna Coppinger
ובכן – תיאוריה אחת טוענת, כי הרקע למפגש בין האדם לזאב היה "שלילי" ומקורו ב"יריבות," שכן שני היצורים הללו
בהיותם בע"ח טורפים, שפעלו באותם שטחי מחיה, וכך הפעילו לחץ רב על האוכלוסיות, שהיוו את מקורות המזון שלהם –
התחרו ביניהם, והיו אלה בני האדם, שבדרך כלל הצליחו לגרש מסביבתם את הזאבים, ולו גם רק כדי להשתלט על טרפם
וליטול לעצמם את מה שאלה הצליחו לצוד וכך להשביע את רעבונם.
וכך קרה, שהזאבים, אשר נסו על נפשם, הותירו לא פעם מאחור את גוריהם ואלה הובאו אל מחנה בני האדם ושם אומצו
בזכות היותם קטנים ומעוררי חמלה, וככאלה עוררו את הרצון להשתעשע בהם ובה בעת להחזיק בהם ולגדלם וכך הפכו
להיות חלק מהמשפחה האנושית, גדלו בתוכה ובבגרותם אף נעשו שותפים לציד ולשמירה על המחנה בו שכנו מגדליהם.
תיאוריה אחרת יוצאת, כמסתבר, מתוך נקודת מוצא "הפוכה" ולפיה ביות הזאב נעשה מתוך רצון של האדם להבטיח לעצמו
מקורות מזון זמינים וקלים יותר להשגה מאשר אלה, שניתן להגיע אליהם רק באמצעות ציד.
תמונת המצב בהקשר זה הייתה כדלקמן: נקבת הזאב ממליטה, כידוע, בין ארבעה לשמונה גורים בממוצע. אלה מגיעים
במהלך השנה הראשונה לחייהם למשקל הגדול פי מאה ממשקלם ביום לידתם. קצב הגידול המהיר, כמו גם המספר הגבוה
של הגורים בכל המלטה, נתפס על ידי בני האדם כמקור מובטח לאספקת בשר בכמות טובה גם לעתיד. (זאת בניגוד למה
שניתן היה לצפות מאוכלי הצמחים כגון הפרה, הכבשה והעז, שלהן וולד אחד בכל המלטה – ובהמלטות נדירות של מינים
מסוימים לכל היותר שניים.)
מצב זה, המתואר לעיל, הוא שהביא את האדם הקדמון לכך, ש"יגנוב" גורי זאבים ממאורותיהם לשם גידולם במחנהו
כעתודת מזון. אלא שהגורים, שגדלו בקרב המשפחה והיו לילדיה מקור שעשוע, על אף שהיו אמורים להוות, בהגיעם למשקל
המרבי, חלק מ"התפריט-המשפחתי," החיבור, שנוצר בינם לבין בני המשפחה הקשה על הפיכתם ל"מזון" – קושי שהותיר,
ככל הנראה , את רובם ואולי אף את כולם בחיים, אפשר להם לגדול, להתבגר עד לכדי היותם חלק מן המשפחה, ובהמשך גם
הפכו למשתפי פעולה מועילים ומסייעים.
תיאוריה נוספת ובהחלט אחרת בעיקרון "טוענת," כי דווקא הזאבים היו אלה, שיזמו את המגע עם האדם, שכן מחנה האדם
ייצר כמויות גדולות של פסולת שהיו בה, בין השאר, – עצמות ושאריות של פגרי בעלי חיים, שלא נאכלו עד תום והריח, שנדף
מהם למרחוק, משך את הזאבים להתקרב אל מחנה האדם בתקוה למצוא שם מזון, שישביע את רעבונם.
וכך אירע, שהזאבים קרבו את משכנם הקבוע אל מחנה האדם, מה שאפשר להם להגיע בקלות ובמהירות אל הפגרים, שהיוו
את מזונם ולאכול לשובע, בלי להגיע עדיין למגע קרוב או לסוג של קשר אחר עם בני האדם
רק כאשר פיתח האדם את האש – סבורים מפתחי אותה תיאוריה – ועלו ממנה ריחות הבשר שנצלה עליה, החלו האמיצים
מבין הזאבים – ואולי גם הרעבים שבהם – להתקרב אל מקור הריח, וכך מצאו עצמם ממתינים למזונם, כשהם קרובים לבני
האדם ומתחילים ליצור אתם סוג מסוים של קשר.
תוך כדי כך מצאו עצמם בני האדם מוגנים על ידי אותם זאבים מפני בעלי חיים אחרים, כגון נמרים ודובים, שגם הם נמשכו
אל הריחות, שעלו מן המדורה. הזאבים, כפי שניתן לתאר, כלל לא התכוונו להגן על בני האדם, אלא על מה שנחשב בעיניהם
בהחלט כטריטוריה שלהם, וכן על הלהקה ובעיקר על צאצאיהם הגורים, אלא שכך זיהה האדם את היתרון שבהמצאות הזאב
בקרבתו – אותו זאב, אשר חושיו מחודדים, הוא ערני גם בלילה, יודע לזהות סיכונים מתקרבים, מתריע מפניהם ואף לוחם
כנגדם. ואכן, כשעלה בידי האדם לאמץ חלק מגורי אותם זאבים ולגדל אותם בתוך המחנה, הוא עשה זאת.
וזאת לדעת – גורים אלה היו חזקים מאחיהם זאבי הבר, משום שזכו ביותר מזון, שכן שאריות הפגרים ניתנו קודם כל – ואפילו
לא פעם רק – להם, ומתוך כך נוצר והתחזק שיתוף הפעולה בינם לבין "מנהיגי הלהקה," בני האדם.
לסיכום "פרשה זו" אפשר לומר, כי ככל הנראה לעולם לא נדע בדיוק כיצד הדברים קרו באמת, אולם יש להניח, כי אף אחת
מן התיאוריות אינה נותנת את תמונת ההתרחשות במלואה אך בה בעת ייתכן, כי בכל אחת מהן ישנו יותר מגרעין של אמת,
ולהבנת מערכת היחסים שהתפתחה במשך הדורות בין הכלב לאדם – די בכך.