ביומה הרביעי של מלחמת לבנון 
(זו שניסו השריש בלב כולנו את שמה הרשמי – "מלחמת שלום הגליל") מצאנו עצמנו בפאתי בירות.
סקירת העיר מן המקום בו היינו אמורים לפרוץ לתוכה גילתה לעינינו עיר מטופחת, עם בתי עשירים מפוארים, שמפאת גובהם הרב ניתן היה לראותם מרחוק כשהם, ממש, חוסים בצילם של עצי ארז זקופים – כאלה שאודותיהם לימדונו מורינו בהזכירם בשעוריהם השונים – תנ"ך בעיקר – את "ארז הלבנון". גם חצרות הבתים, שהצלחתי להשקיף עליהן מרחוק נראו מטופחות, כשהן עוטות דשא ירוק ולאורך גדרותיהן, כפי שהצלחנו לראות למרות המרחק, היו ערוגות פרחים צבעוניים…ו…אז ספגנו מטח ירי, שהפסיק את אותה התרפקות מעוררת אשליות על יפי הנוף וחייב אותנו להיכנס לרכבים המוגנים ולהתחיל להתקדם אל תוך העיר – גם זאת תוך ירי, אלא שהפעם מרובינו שלנו.
תוך כמה דקות מצאנו עצמנו מתקדמים ברחובה הראשי של העיר באיזור, שככל הנראה, תושביו עזבוהו וגם אותם אלה, שירו לעברנו, נעלמו לפתע כמו חשו, כי אין להם סיכוי מול הכוח שלנו, שהיה רכוב, משוריין וחמוש בנשק בינוני וכבד, שהיה לא רק מאיים ומרתיע, אלא גם יורה ופוגע.
וכך אירע, שתוך כדי התקדמותנו באותו רחוב, שלוותה בבדיקה קפדנית, כדי להיות בטוחים, כי אין מי שמסתתר בין המבנים או גם בתוכם, וכך אורב לנו ואולי גם מתכונן לתקוף – הגיחו להם לפתע מתוך אחד הבתים שני כלבי לברדור יפהפיים ומטופחים, שריצתם אלינו ללא רתיעה וללא נביחות – מה שהיה מוזר כשלעצמו, אך מבחינתנו משובב נפש… הביאה את אחד הדברנים שבינינו לומר בחצי חיוך – "שני אלה לא שמעו בוודאי, כי יש מלחמה בין לבנון לישראל….או שהם פשוט "רודפי שלום".
אני, שכלבים היו "התחום שלי" – ואת זה ידעו, כמסתבר כולם, עצרתי לרגע את הרכב בו הייתי עם כמה מחברי הלוחמים, ביקשתי רשות – ולשמחתי גם קיבלתי אותה – ואז מיהרתי להשקות את השניים הללו קצת מים וגם הנחתי עבורם בצד הדרך קופסת "לוף" ובה בשר טעים להשביע את רעבונם.– תוך דקה אפשרתי לכוח להמשיך במשימה, כששני הלברדורים נשארו מאחור, כשהם אוכלים את הלוף, ככל הנראה בתאווה גדולה, ואני כשאמרתי ל"שותפי למערכה" כי לדעתי – הם נעזבו על ידי בעליהם, שככל הנראה נסו מן המקום ו…..חשתי לפתע בצורך פתאומי וכאילו בלתי מוסבר לסכם את דברי ב"קשה להאמין…כלבים כאלה, ממש בני משפחה, משאירים מאחור….ואללה…לא בני אדם אלה, שהשאירו אותם כך.
מה שהחזיר אותי וגם את כולנו למציאות גם הפעם, היה מטח יריות נוסף, שכמו בא להזכיר לנו, כי כשצריכים להגן על החיים, רצוי "ממש להתרכז בעיקר" ולא להיסחף להרהורים חסרי תכלית למיניהם ו"עוד על כלבים" – כפי שאמר מישהו והוסיף במשפט מסכם ודו לשוני "כשאנשים נהרגים פה חָ'רָאם עַל כֻּל-כַּלְבְּ"
שהותו של צה"ל בלבנון, ככוח כובש ומרתיע נמשכה, כידוע, שנים רבות – וכך גם הויכוח אם היה בכך טעם או לא…אך אנחנו, חיילי הכוח המסתער – שרבים מהם היו אנשי מילואים – הגענו תוך מספר ימים לנקודה "ממנה" כמו שאמר לנו המפקד "לא מתקדמים יותר הלאה" וכך, לאחר כמה ימי שהות מתוחה במקום, …קבלנו הודעה ש"זהו…חוזרים", שכן את המשך השהות במקום הועידו, ככל הנראה, לאלה שיבואו אחרינו.
את דרכי הביתה עשיתי יחד עם עוד כמה "חבר'ה" ברכב אזרחי מגויס. והנה, בעוד אנו מתקדמים דרומה לעבר גבול ישראל, ראו עיני לתמהוני כי רב, שבצדי הכביש, ממש לאותו כיוון אליו נסענו אנו, אצה רצה לה כלבת לברדור יפת מראה, שכל אחד היה יכול לתאר לעצמו, כי ננטשה או ברחה "ממקום שהוא למקום שהוא", אך אני ידעתי משהו נוסף על יופיה נבחנית זו, שכן היא היתה "בדיוק" אחת משני הכלבים שנתקלנו בהם, ואפילו "קצת טיפלנו בהם" כשהתקדמנו ברחובה הראשי של בירות….והנה היא – ממש למרבה הפלא או גם "סתם בדרך נס" – רצה לה עכשיו כאן, לבדה, עזובה ו…לפי הקול שעלה מלבי, ממש "ממתינה לישועה".
"עצור לרגע" ביקשתי מהנהג וזה, על אף שכבר רצה מאוד מאוד להגיע אל הגבול ולצאת מ"הלבנון המעצבנת הזאת" קלט, ככל הנראה, את הטון הדאגני של קולי ובאופן מפתיע למדי עצר במקום, הפנה מבטו אלי ואמר "נו…קפוץ כבר ותביא אותה, הרי בשביל זה ביקשת לעצור – לא?"
איך הוא קלט את כוונתי – לא ברור לי עד היום, אך הרצון להודות לו על כך, קיים בי כל יום – ואני, אכן, דילגתי במהירות החוצה, תפסתי את הכלבה, שלא נרתעה מפני – אלא ההיפך…ממש רצה אלי… וחזרתי אתה אל הרכב.
"אתם מכירים?" שאל הנהג בצחוק, אך בהחלט לא בלעג, ואני עניתי לו – "אני אותה כן…היא אותי? מי יודע.."
אבל היא ידעה, שאתה "בעדה" ולא "נגדה", את זה רואים "על בטוח", המשיך הנהג ואני מצאתי לנכון לומר באותו רגע משפט, שנשמע לקוח ממציאות אחרת: "כל כלב מרגיש מי אוהב אותו ובעדו ומי פוחד ממנו ולכן הוא גם נגדו"
השיחה תמה. נראה היה, כי הכל כבר נאמר ופשוט צריך להמשיך בנסיעה וכך להתקרב אל הגבול מהר ככל שאפשר ומשם "בכל המרץ והמהירות, פשוט, הביתה!"
כשהגענו לנקודת המעבר בגבול, נראינו ככל הנראה – אני והכלבה הלבנה – כזוג המכירים זה את זה וחיים זה עם זה משכבר הימים. יש להניח, כי החיילים שבנקודת הגבול גם הניחו כי מדובר כאן ב"כלבת גישוש או אפילו בכלבת תקיפה" – על אף שהיא בהחלט לא נראתה כך, אך בנסיבות ההן צצו אצל כל אחד מאתנו מחשבות די מוזרות ובהחלט לא שגרתיות – וכך אפשרו לי לעבור לשטח ישראל ללא בדיקות מיותרות ורק אחד החיילים שרכן ללטף בחיבה את הכלבה, שאל אותי לפתע, דקה לפני שיצאתי מתחנת הביקורת, "איך קוראים לה?"
"ויוה" עניתי מיד, כי היה לי ברור, שאם הם סבורים שזו כלבה שלי, חייב להיות לה איזשהו שם….והנה בטרם נתתי לעצמי את ההסבר מדוע בחרתי דווקא בשם זה, חייך אלי החייל שליטף אתה ואמר – איזה יופי, "ויוה" הרי זה "יחי!" זה :אח'לה שם לכלבה שהגיעה חיה ובריאה מלבנון הבוערת"…
באותו רגע ידעתי, כי זה יהיה שמה של הכלבה הלבנה והיפה, וכך היא תחיה אצלי לתמיד…
לבנון, כאמור, נותרה מאחור, אנחנו המשכנו דרומה, עד שבשלב מסוים אמרתי לנהג הרכב בו נסענו "שמע, תוריד אותי ליד תחנת האוטובוס לטבריה, אני אסע משם לאפיקים, אשאיר את הכלבה בקיבוץ ולפני ש"יתחילו לחפש אותי" – אם בכלל ירגישו בהעדרי – כבר אגיע לבסיס עם הציוד האישי והנשק ושם אשתחרר הביתה כמו כולם.
ואכן כך היה. תוך שעתים הגעתי לאפיקים, פסעתי בחצר עוטה מדים, מאובק, ככל הנראה, מכף רגל ועד ראש – כך אמרו לי כל מקבלי פני, שגם ראו צורך לספר לי, כי אחד מבני כיתתי, שלחם כמוני בלבנון, אך בגזרה אחרת – נפגע ונהרג.
לא הגבתי מיידית. המשכתי לפסוע לעבר מגדל המים, כשאני מוליך לידי, כשהיא קשורה ברצועת הרובה שלי, את הכלבה הלבנה "ויוה"…אלא ששמחת ההגעה הביתה "בריא ושלם" ועוד עם כלבה מיוחדת זו….נעלמה כלא הייתה, ובמקומה השתלטה עלי עצבות קשה, שהחזירה אותי מיד לימי הקרב הקשים – ולרגע אפילו שכחתי, כי לידי פוסעת כלבה לבנה, שבעצם הייתה שייכת למישהו מ"האויב" – גם אם אי אפשר היה להטיל עליה, כמובן, ולו גם שמץ של אחריות למה שקרה שם מעבר לגבול….אשר כידוע שימש נושא לוויכוחים סוערים במשך כמה וכמה שנים – גם אחרי שכוחותינו יצאו מלבנון סופית.
את הבטחתי להגיע במהירות לבסיס, כדי לצאת משם באופן מסודר לכמה ימי חופשה – קיימתי במלואה וכך הצלחתי, עוד באותו יום, אפילו, להגיע לבסיס, להשתחרר מיד ואז לחזור לאפיקים, לפגוש את חברי לשכונה – אלה ששירתו כמוני ואלה, שעוד ישרתו בהמשך… וכמובן גם לראות את "ויוה", שאותה הותרתי על המרפסת בדירת הורי, כשהיא קשורה ו…מטופלת – כ"עולה חדשה" ב…שתי שפות (ואללה? אכן, כן).
"מה יהיה שמה של הכלבה הזאת" שאלו אותי חברי, כשהבאתי אותה ל"שכונת הצעירים" – מקום שם, כאמור, גם אני גרתי – ותשובתי המידית הייתה: "ויוה"
חברי קבלו את "ויוה" בשמחה, ומיד החלו מצרפים אותה אליהם בצאתם לעבודה בענף הבננות, כשהם קושרים אותה ליד חדר האוכל, בבואם מן המטע לארוחת הצהרים ובשעות בערב, כשהתיישבו ל"קפה ועוגה", נהגו להשכיב אותה לידם – וכך בעוד הם חוזרים ומספרים על חוויותיהם מן השירות הצבאי, אותו כמה מהם עשו כמוני, כמשתתפים במלחמת לבנון, הייתה "ויוה" רובצת לה בחברתם שקטה ורגועה, כשאת סיפוריהם ודאי שלא הבינה, לא רק מפני ש…סופרו בעברית, וככזאת הפכה להיות, לפי תחושתם בוודאי, אך ככל הנראה גם לפי תחושתה – ממש לאחת מהם.
על כל זה וגם על קצת יותר מזה, היו החבר'ה חוזרים ומספרים לי כל פעם, כשהייתי מגיע מהצבא לחופשה, וככל שהוסיפו פרטים על מה ש"ויוה" עושה ועל מה שהיא יודעת, תוך שהם חותמים תמיד את התיאורים הללו באותו משפט "לא תאמין כמה טוב לה" התחזק בי הרצון להגיע כבר לסוף השירות ופשוט…כן.. פשוט מאוד – להיות ולחיות כאן, באפיקים, עם "ויוה".
והנה יום אחד, שהיה יום חורפי גשום ובוצי, אך בהחלט כזה, שאפשר להגדירו כ"יום עבודה רגיל", יצאו החבר'ה עם "ויוה" למטע הבננות ואז, מסיבה, שאיש לא יכול היה להסבירה, החליטה הכלבה לעבור מצד אחד של עגלת המשא העמוסה פרי לצדה השני – דבר שבעצם הייתה רגילה לעשותו מדי פעם "בלי לבקש רשות מאף אחד" – כי לא היה צורך בכך – אלא שהפעם בחרה משום מה לבצע את המעבר הזה לא לפני הטרקטור – מה שחייב אותה כל פעם להיות מאוד זריזה – כפי שאכן הייתה, וגם לא מאחורי העגלה – מה שהיה פשוט וקל מכל בחינה שהיא, אלא דווקא בין הטרקטור לבין העגלה ומתחת ליצול שחיבר ביניהם.
במונחי ביקורת ביצועים, הייתה אולי מוגדרת פעולה זו של "ויוה" כ"מהלך מוטעה ומיותר", אלא שהפעם, למרבה הצער, זה היה "הרבה יותר מזה", שכן תוך כדי ביצוע הקפיצה המוזרה הזאת אל מתחת ליצול, שקעו רגליה של "ויוה" בבוץ הטובעני ועד שהצליחה לחלצן, פגעה בה עגלת הבננות הכבדה ו"ויוה" מצאה את מותה תחת גלגליה הדורסניים.
אותו יום הגעתי הביתה לחופשה האחרונה לפני השחרור. היה זה יום ששי – היום שנהגנו להגדירו בקיבוץ כ"יום עבודה קצר" והחבר'ה הצעירים שבין עובדי ענף הבננות, היו נוהגים "לקנח" אותו עוד, לפני שחזר כל אחד מהם לחדרו בשכונה כדי "להתקלח ולהחליף בגדים" – במשחק כדור סל "חופשי" על המגרש, שהיה ממוקם ליד שער הכניסה לקיבוץ מכיוון מערב ושם כמו המתין "רק להם".
הואיל והגעתי הביתה ממש "בשעה הנכונה", שבה נהגו חברי לבלות על המגרש, מיהרתי לעטות עלי בגדי ספורט וכשנעלי הספורט עוד בידי, מיהרתי על אופני אל המגרש ו…לא היה שם איש.
"מה יכול היה לקרות?" שאלתי את עצמי, כשהבנתי כי "היום אין משחק" – אך בלי להיתפס לדאגה כלשהי שכן כל רצוני היה רק "לדעת מה קורה" – מיהרתי על אופני – לאן? – כמובן, לחדר האוכל, הלב הפועם של חצר הקיבוץ, בו לומדים ויודעים כל יום "הכל על הכל"….וגם אוכלים משהו.
כשהגעתי למתקן האופנים, הממוקם ליד הכניסה לחדר האוכל, כבר שמתי לב, כי כלבתי אינה נמצאת במקום בו נהגו חברי לקשור אותה בחזרם מן השדה….ועדיין חשבתי לעצמי "נו, טוב, אז היום קשרו אותה אולי בצד השני" – ונכנסתי פנימה.
צוות עובדי הבננות ישב כמעט כולו בשולחן אחד. מרחוק הבחנתי כי הם בעיצומה של שיחה וכשקרבתי אליהם – השתררה לפתע דממה.
"קרה משהו?" שאלתי כמתעניין בכל דבר מעניין… ואז, במהירות מפתיעה, קם אחד מהחבר'ה, קרב אלי במהירות, שם ידו על כתפי והוציא מפיו רק מילה אחת – "ויוה".
