גם אם אתה כלב – אתה של מי שאוהב אותך!

היה זה אחד הבקרים הקרים של חודש ינואר. הרי סירין נראו מרחוק, כשהם עוטים לבן, מה שהעיד, כי אכן צדקו החזאים, שניבאו, כי בשנה זו יכוסו ההרים בשלג כבד, כפי שזה קרה עשר שנים קודם – ומאז אף לא פעם אחת נוספת.

המראה היה מלבב, אך את תשומת הלב משכו נביחות הכלבים, שהגיעו מאזור הכלביה וכמו אמרו – "אולי הנוף יפה ומרשים, אך מה שבאמת חשוב הוא ש…הגיעה השעה לארוחת הבוקר".

ואכן באותה שעה, קרי ב- 6 בבוקר, השעה שהייתה ידועה ברבים כ"שעת ההאכלה" של שוכני הכלבייה, אשר בנביחותיהם הרמות העירו, יחד עם קריאת התרנגול, המבשרת בואו של יום חדש, את חברי הקיבוץ וילדיהם, אשר התגוררו בסמיכות מקום, כשכמה מהם – פעם אלה ופעם אחרים – מגיחים אל המרפסת, שואלים אלה את אלה – גם אם בקול חלש – "נו…מתי זה כבר ייפסק?" ובעצמם ידעו לומר לעצמם את התשובה ש"עוד מעט…הכלבים יתחילו לאכול ושוב ישרור השקט באזור – עד הארוחה הבאה….שהרי ככה זה כבר שנים רבות ו…כן…התרגלנו".

אלא שקולות הנביחה שעלו ונדמו – לא היו "סוף הסיפור", שכן מנות האוכל, ש"פוזרו" בתאי הכלבים, שהיו ממוקמים בכל רחבי הכלבייה – מנות, שאמנם היה בהן גם מזון יבש, ששמו המוכר היטב היה "בונזו", אך צורפו אליו גם נתחי בשר, שיחד עם קוביות הבונזו הוטבלו במים חמים, הפכו לתבשיל של בוקר, המדיף ריחותיו למרחוק, עד כדי כך, שאל דברי החברים המשוחחים זה עם זה ממרפסת למרפסת התווספו יללותיהם המתגברות של אותם כלבים, שלא היו "כלבי כלביה", אך ממשכנם בדירות בעליהם הריחו את ניחוח תבשילי הבוקר, שהוגשו בכלביה ובתגובתם היללנית כמו אמרו "הב הב…הבו גם לנו ארוחת בוקר…"

זו הייתה השעה בה הייתי מגיע מדי יום ביומו אל הכלבייה, כשאני רוכב על אופני החורקים, מניח אותם ליד המשרד ומתקבל על ידי הכלבים, שכבר הכירו את קולות החריקה הללו, בנביחות רמות אך ידידותיות ונרגשות, שהיו נשמעות באזני כברכות "בוקר טוב" מחממות לב.

אלא שהפעם בטרם החלטתי באיזה מן התאים אני מתחיל את ביקור הבוקר שלי, שנועד בראש ובראשונה לוודאי כי "כל הכלבים בסדר" וכי הם נהנים מהאוכל שהוגש להם כמה דקות קודם לכן, על ידי אנשי "צוות הכלביה" המסור….חזו עיני בכלב פוינטר חום לבן, הניצב בסמוך לשער הכלבייה והוא ניצב על שלוש רגלים בלבד, כי רגלו הרביעית "נשארה – משום מה – באוויר"

על אף שהפוינטר ניצב ליד השער ונראה כממתין למישהו שיפתח לו….ירידתי מאופני, כדי לגשת אליו ולראות כיצד ניתן לעזור לו…וגם לנסות ולהבין מיהו בכלל, רק גרמה לו לדלג במהירות על שלוש רגליו ולהתרחק במהירות מן המקום בצליעה מוזרה, שבוודאי לא הייתה נוחה לו, אלא שככל הנראה הפחד מפני הבלתי נודע השפיע עליו יותר…

באותו רגע ויתרתי על הניסיון לתפוס את הנמלט על שלוש רגליו והצטרפתי לצוות מחלקי המזון לכלבים שהמתינו לו בתאיהם.

הובלת המזון ברחבי הכלבייה נעשתה בעזרת רכב חשמלי דו מנועי, אשר פותח על ידי חבר אפיקים, שבתחום פיתוח הציוד החקלאי לסוגיו השונים, היה וגם נודע ברבים כממציא רב כשרון, שהוגדר על ידי מומחים רבי מוניטין כמי ש"הקדים את זמנו ביובל שנים…".
הרכב המיוחד הזה, שפותח ל ידו וניתן לו השם "רב נוע" – לא היה טוב ממנו, כמסתבר, כדי לנוע בו בין כלובי הכלבים, שכן הוא לא השמיע כל רעש, לא פלט עשן והנהיגה בו הייתה קלה, נוחה, וגם מותרת לכל מי שרצה בכך, כי גם לא נדרש לכך רישיון מיוחד.

הפעם הייתי אני זה שנטל את הגה הרבנוע, וכך החילותי נע בין הכלובים כדי להעניק לכלבים את ארוחתם, והנה כשהגעתי אל מתחם כלבי הרועים, הבחנתי כי בסמוך רובץ לו מיודענו, הפוינטר "תלת-הרגל", שהצליח.. "איכשהו" ..להיכנס למתחם הכלבייה "בלי לבקש רשות"….ואת זאת הוא עשה – כך הנחתי וכנראה גם צדקתי – כי היה "פשוט" …רעב.

למען האמת חששתי פן יגיב הכלב שוב במנוסה מבוהלת, אם אעצור וארד אליו, ולכן עצרתי רק לרגע קט, ובלי לרדת ממושב הרבנוע, הנחתי על הקרקע צלחת מזון מלאה בכל טוב ו.. המשכתי בנסיעתי, כשאני רואה אותו, משתהה רק לכמה שניות ואז מתקרב אל הצלחת ו"טורף" ברעבתנות גלויה לכל עין את מה שהיה בה ובשפע.

האכלה שוכני הכלובים נמשכה. כלבי הרועים אכלו וגם נבחו לכיוונו של הפוינטר הצולע, אך הוא "היה בשלו" – כלומר – אכל עד שכילה את כל מה שהיה באותה צלחת ו…נותר על מקומו.

הגם שהוא נראה נינוח, לא ניסיתי להתקרב אליו ממש, שכן הייתי די משוכנע, כי למרות העובדה, שזכה לקבל ממני מנה נדיבה של אוכל טעים, עדיין "מוקדם בשבילו" לזכור לי זאת לטובה ולקבל את התקרבותי אליו בשביעות רצון, אלא ש…אז "באה הגאולה" גם לו וגם לי.

חבורה קטנה של ילדים, שחצתה את מתחם הכלבייה בדרכה לבית הספר, הבחינה ב"תלת רגל" הפוינטרי, שרגלו הרביעית מורמת בצורה מוזרה, והתעכבה לידו. כולם הביטו בו בסקרנות, אך אחד גם ניגש ללטפו והכלב, להפתעתי – אני חייב לומר – הגיב בכשכוש זנב, שהתלוותה לו יללה חלשה, אשר ביטאה, ללא כל ספק, איזשהו כאב בלתי מוסבר.

אחד מן הילדים בחבורה היה בני ניתאי, שאותה שנה הגיע לגיל עשר, למד בכתה ה' בבית הספר שבאפיקים וכפי שניתן היה להניח, כלבים והתנהגויותיהם במצבים שונים ומשונים, לא היו עבורו משהו זר ובלתי מוכר….שהרי אבא שלו… אני.. המנהל והעובד בכלביה, נמצאתי שם מדי יום ביומו שעות לא מעטות, וכשניתאי רצה "להיות קצת עם אבא" היה ….בא לכלביה ושם גם נמצא אתי, גם עזר לי וגם התקרב לעולם המיוחד הזה – עולמם של הכלבים.

כשראיתי את הילדים מקיפים את הכלב בחיבה גלויה ונלהבת, התקשרתי טלפונית למשרד בית הספר ומן המנהלת המופתעת, אך ה"מבינה ענין", בקשתי, כי תאפשר לילדים, הנמצאים בכלביה, "לאחר קצת לשיעור", כי רק בעזרתם, כך הסברתי, אצליח אולי להשתלט על כלב נכה ומפוחד, שהגיע לכלבייה ממקום לא ידוע, ממני הוא פוחד וכל הזמן בורח…אך עם הילדים "מצא שפה משותפת" ו…אולי הם יצליחו לקרב אותו אלי ואז אוכל לתפוס אותו ולנסות לטפל בו.

ילדי בית הספר באפיקים, עוברים בכלביה שיעורי יסוד ב"כלבנות" כחלק מלימודי הטבע והסביבה, כך שבקשה כזאת שלי ממנהלת בית הספר לא הייתה בעיניה דבר מוזר – ההיפך – זו הייתה לטעמה בקשה מאד מובנת וראויה לתשובה חיובית ואכן כך היה.

מכאן ואילך התנהלו העניינים לפי "התכנית" – שהייתה ידועה רק לי, כמובן, כי אני הייתי זה שהגיתי אותה "מהרגע לעוד רגע" כמו שאומרים – ומיד התחלתי לפעול.

ראשית לכל השלכתי לעבר הילדים רצועת עור ארוכה במיוחד. זה שתפס אותה מיהר לחברה לקולר, שהיה כרוך סביב צווארו של הכלב, אשר, למרבה הפלא, לא גילה כל סימני התנגדות. אז החלו הילדים מתקרבים אלי בצעדים מדודים, כשהם מושכים אתם את הכלב וזה מקפץ על שלוש רגליו בלא חשש, שכן הרצועה הארוכה אפשרה לניתאי, בני, שהיה זה שהחזיק בה, להגיש לי את הקצה שלה בלי לגרום לכך, שהכלב שעדיין היה די מבוהל, ייאלץ להתקרב אלי יותר מדי.

אני תפסתי בידי את קצה הרצועה, הילדים צפו בי ובכלב שעדיין ניצב רחוק ממני על שלוש רגליו – ואז אמר אחד מהם…."עכשיו היינו צריכים להיות בשיעור אנגלית…אז …אולי ניתן לכלב שם אנגלי?" הכל פרצו בצחוק ורק ניתאי בני "לקח את זה ברצינות" ואמר: "נקרא לו 'בראון דוט' – כלומר נקודה חומה…כי הוא הרי פוינטר ו'פוינט' באנגלית זה, 'נקודה'….לא ככה?"

ב"רוב קולות" התקבלה ההצעה ובטרם שמו הילדים פעמיהם לבית הספר, עוד הספיק אחד מהם לומר – "אבל צריך שיהיה לו גם שם חיבה.. אז אני מציע שנקרא לו 'דוטי' – אמר ולא יסף.

אני קלטתי את המסר, אישרתי אותו מידית ובעוד הילדים מתרחקים בלכתם לעבר שער הכלבייה כדי לצאת דרכו ולכוון צעדיהם לבית הספר, כבר קראתי אני בקול "דוטי…דוטי", אך הפוינטר "תלת הרגל", שאמנם הפתיעני בכשכוש זנב ידידותי, נשאר עומד על שלוש רגליו, כשרגלו הרביעית באוויר והוא נראה כמסרב לזוז. לא נותרה לי ברירה אלא למשוך אותו אלי אט אט, כדי שאוכל לראות מקרוב מה פשר העמידה המוזרה הזאת שלו ומה בעצם מציק לו, שכן בכך, שהיה משהו שהציק לו – לא היה כל ספק.

כשקרבתי אותו אלי והוא ניצב ממש מולי, הבחנתי, כי רגלו – זו שבאוויר – אכן, נפוחה ונעוץ בה קוץ של דרבן. אנטיביוטיקה מרגיעת כאב נשלפה במהירות מארון התרופות ובעזרת מזרק מיוחד הוחדרה לפיו, ולאחר שקבל גם כדור נגד כאבים, הוכנס לאחד התאים, שם הושכב על שמיכת פוך עבה ורכה וכך, לאחר שנרגע, הניח דוטי את סנטרו על השמיכה כשהוא מביט אלי "מלמטה למעלה" עד שכעבור זמן קצר נעצמו עיניו והוא, פשוט, נרדם.

למחרת אותו יום הגיע אלינו, לפי הזמנתי, אבי, הווטרינר שלנו, שבא לגור באזורנו לפני מספר שנים מתל אביב – שם שימש כרופאם הפרטי של כל מיני כלבי בית מפונקים, שהגיעו אליו לטיפולים שונים ומשונים – קלים בדרך כלל גם אם לא תמיד, ואילו כאן ב"צפון החקלאי", כפי שהוא קרא לו, מצא עצמו מתמודד עם בעיות בריאות

לא פשוטות, אך יותר מכך עם פציעות קשות, שנגרמו לכלבים, אם תוך כדי פעילותם כשומרים ומלווי עדרים ואם כתוצאה ממפגשים אלימים עם בעלי חיים שונים כגון תנים, שועלים, חמורים בעטנים ו…כלבים של אחרים, שלא הסתפקו תמיד רק ב"נביחות זה על זה", אלא גם חשפו שינים ואפילו… נעצו אותן זה בזה.

אבי ניגש בביטחון אל דוטי, ואחר שני ליטופים על ראשו, שלח ידו לעבר רגלו האחורית וגילה מיד, כי אכן נעוץ לו לכלב ברגלו האחורית קוץ אחד של דרבן, אך קוץ נוסף מאותו הסוג היה נעוץ לו גם בבטנו, שעליה ניתן היה להבחין גם בסימני זיהום ובנפיחות שהתפתחה לה על בטנו של דוטי, אשר כל אותה עת רבץ על גבו ברגיעה, כאילו הבין, שבאו לטפל בו ולא לפגוע בו חס וחלילה.

זה היה הזמן לחשוב על "הצעד הבא" – כלומר – יש כאן כלב פגוע, ניתן לטפל בו וזה עומד לקרות מידית, כשהמשימה היא לשלוף מרגלו ומבטנו את עקצי הדרבן לנתח אתמה שצריך לנתח, לתפור את מה שיהיה צורך לתפור ו…אז מה?

על הקולר שסביב צוארו של דוטי גילינו מספר, שבאמצעותו הצלחנו תוך זמן קצר לגלות את כתובת בעליו של אותו כלב, ולמרות שכבר הענקנו לו שם, היה ברור, כי עלינו להתקשר לאיש, שהכלב הזה הוא שלו ואם הוא יבקש לקחת אותו אליו, לא נוכל לסרב לו – ואכן כך היה…גם אם לא בדיוק.

האיש שהתקשרנו אליו היה, כמסתבר, צייד, שהתגורר ברמת הגולן, מקום שם עסק בציד בעלי חיים שונים – וביניהם, ככל הנראה, גם צבאים ועופות שונים – והכלב היה מסייע לו בגילוי בעלי החיים הללו וברדיפה אחריהם. כששמע האיש מאתנו, כי כלבו הגיע אלינו, אמר כי "עוד היום הוא מגיע לקחתו"…ואכן אחר כמה שעות, הגיע האיש לכלביה ובעוד הכלב מתעורר אט אט, לאחר שהורדם כדי לבצע בו את הטיפול, הרים אותו בעליו – בלי ששאל אפילו מה עשו לו, וגם לאחר שאמרנו לו, כי היה כאן טיפול שעלה כסף, לא התעניין במה שנעשה כאן ורק שלף צרור שטרות מארנקו, מסר אותם לרופא ואז הכניס את הכלב לרכב, שבו הגיע לכלביה ונסע לדרכו. מאחוריו הותיר רק ריח מוזר, שהווטרינר היה היחיד שזיהה אותו מידית ומיהר לומר לנו בטון די כעוס: "זה ריח דם של דרבן…האיש הזה צד כנראה כל מה שזז שם ברמת הגולן…מזיק של ממש הצייד הזה…וכך נפגע גם הכלב, ככל הנראה…"

למחרת באו ילדי כיתתו של ניתאי בני לראות את הכלב, והכלב, בראון דוט, שנתנו לו את שם החיבה דוטי…כבר לא היה. על השאלה – מי לקח אותו ולאן בדיוק…? לא יכולנו לענות וכל שיכולנו לומר היה – "היה כלב ואיננו, זהו ילדים, הסיפור של דוטי נגמר".

והגיעו ימי הקיץ. אני כהרגלי – בין בחורף ובין בקיץ – המשכתי להשכים קום מדי בוקר, כשאני עולה על אופני "מרביץ סיבוב אחד" לאורכה של דרך המערכת המקיפה את הקיבוץ בסמוך לגדר וכך, אחרי כמה דקות של "רכיבה ספורטיבית" מאומצת, אני מכוון פני אל הכלבייה, שהרי בשעה 6 עלי להתייצב שם עם אנשי הצוות כדי להעניק לנבחני המקום את ארוחת הבוקר המגיעה להם.

והנה להפתעתי – מי קידם את פני דווקא בבוקר זה, משום מה, כשהוא רובץ ליד שער הכלבייה? ממש לא ייאמן – היה זה דוטי. איך הוא הגיע לכאן – לא היה לי כל מושג, אך הוא חש כנראה, כי חזר לא רק למקום מוכר, אלא לקרבתו של אדם מוכר – וזה

הייתי, כאמור, אני, שלקראתי זינק דוטי בכשכושי זנב נמרצים, כאילו זכר כיצד טיפלתי בו והאכלתי אותו באותם יומיים שלושה בהם שהה אצלנו כנזקק לעזרה.

על השאלה, ששאלתי את עצמי – כי לא היה מישהו אחר להפנות אליו את השאלה – איך הגיע אלינו דוטי ומנין? לא היה מי שישיב, אך את תגובתו הצפויה של דוטי על צלוחית בונזו – אם אציע לו אחת כזאת – בהחלט, יכולתי לנחש – ואכן לא טעיתי, ואז בעוד דוטי "מסתער" על צלחת המטעמים, נזכרתי במשפחת ירדני מקבוצת כינרת, אשר ביקרו בכלביית אפיקים לפני כחודש ימים וחיפשו לעצמם "כלב מתאים"…

"דוטי יתאים למשפחת ירדני ככפפה (נובחת…) ליד" חשבתי לעצמי ובעוד הכלב מסיים את מנת הבונזו, שהגשתי לו, חייגתי בסלולרי שלי אל משפחת ירדני ובפי הבשורה המיוחלת: "חברים, יש כלב, כן…כן…כלב ציד…בדיוק כמו שרציתם" ואכן תוך שעה קלה הגיעו בני הזוג ירדני, בקשו לדעת "מי ושל מי הכלב הזה בדיוק" וכששמעו את הסיפור על פרטיו השונים, אמרו "תודה, לוקחים" העלו את דוטי על מכוניתם ונסעו.

אני נותרתי עם השאלה אותה לא העליתי בשיחה עם בני משפחת ירדני – ומעניין, כי גם הם לא שאלו אותה והיא: "איך הגיע דוטי לכלביה דווקא היום, לאחר כמה חדשי היעדרות, אותם בילה ככל הנראה אצל בעליו ברמת הגולן….או, אולי, לא…."

בעודי מהרהר ביני לבין עצמי בשאלה שלא נשאלה, התחזקה בי התחושה, כי טוב עשיתי, שהעברתי את דוטי למשפחה ולא השארתי אותו "כך סתם" בכלביה ו.."דין דין דין" ….קול צלצול עלה אלי לפתע מהכיס בו החזקתי את הסלולרי שלי.

היה זה אותו צייד מרמת הגולן, זה שדוטי היה שייך לו והוא אשר התקשר דווקא באותו יום כדי לספר, כי באחד ממסעות הציד שלו בחודש האחרון, נפל דוטי מרכבו, אך הוא מחמת עיסוקיו הרבים התפנה לחפשו רק הבוקר.

"נפל מן הרכב ולא רץ הביתה?" שאלתי את עצמי "נפל מן הרכב ובעליו לא עצר לקחתו עמו?" המשכתי והוספתי לעצמי עוד שאלה… "נפל לפני למעלה משבועים ימים ורק היום בעליו מתקשר אלי…?" הייתה השאלה השלישית ואחרונה, ששאלתי את עצמי בטרם החלטתי להשיב רק בשלוש מלים: "נפל? קשה להאמין".

הצייד, משום מה, לא ראה צורך להמשיך בשיחה ורק אמר "אם תשמע משהו עליו תודיע לי….בא לי לקשור אותו ליד הבית ושלפחות יתפקד ככלב שמירה"

המשפט האחרון הזה, הסיר מלבי כל ספק – החלטתי לתת את דוטי למשפחת ירדני מכינרת, אכן היתה הדבר הנכון ביותר לעשותו מכל בחינה שהיא – שהרי המשפחה מרוצה, הכלב בוודאי יהיה מרוצה והצייד הצפוני הרמת-גולני יהרהר אולי בלקח שלמד ולהבא – אם ישיג לעצמו כלב אחר, אולי – שוב, רק "אולי" – יתנהג עמו אחרת.

אלא שעל דבר אחד לא חשבתי באותו רגע והוא – שהילדים, אלה שפגשו את דוטי בשעתו הקשה, העניקו לו את שמו ולא פעם שאלו עליו אפילו בדאגה מסוימת – לא הספיקו לראות אותו בהופעתו המחודשת והמרגשת, כשהוא בריא, חזק, עליז וקופץ על ארבע רגליו.

את הטעות הזאת החלטתי לתקן מיד ואכן באותו יום לפנות ערב יצאתי עם קבוצת הילדים, שזכרו את דוטי ושמחו לדעת, כי תינתן להם ההזדמנות לפגשו שוב – אם כי הפעם בקבוצת כינרת. ואכן, שם ראינו את דוטי בביתו החדש, שם ניתנה הזדמנות לכל אחד מן הילדים וביניהם גם לניתאי בני – ללטף את דוטי, שהיה מאוד רגוע וחברותי כלפיהם, שהרי "כבר לא כואב לו שום דבר" כפי שאמרו הילדים ובטאו באמירה זו שמחה של ממש על מצבו של הכלב, שיצא להם לבלות עמו, אפילו, פחות משעה אחת באותו יום, כשהגיע לכלביה צולע, חבול, רעב ומדוכא…

חלפו שנתיים. כל אותה עת לא קיימתי כל קשר עם משפחת ירדני. גם הם לא התקשרו ואני החלטתי "לא לנדנד". עם זאת מצאתי עצמי מדי פעם שואל – אבל רק את עצמי – מה קורה לו שם לדוטי בקבוצת כינרת – והאם הוא עדיין שם?

לרגל הגיעי לשנתי החמישים זכיתי לקבל זוג אופנים חדשים ומשוכללים ו…לא הסתפקתי בלהנות ממראיתם המושכת עין…אלא הזדרזתי לעלות עליהם ולצאת ל"דהירה" על גלגלים…אל מחוץ לחצר הקיבוץ.

"הרחקתי נסוע". ברכיבה מאומצת, עברתי משטחי אפיקים לשדות בית זרע, משם המשכתי בדרכי העפר עד שהגעתי לדגניה, וכשראיתי מרחוק את נהר הירדן, שזרם לו אטי ושקט מדרום לכינרת, ראיתי, לפתע, כלב פוינטר שהזכיר לי בצורתו את דוטי….

"האם זה הכלב שמסרנו פעם לחברים מקבוצת כינרת?" תהיתי ביני לבין עצמי בעודי מתקדם לעברו על אופני, כשלפתע נשמעה שריקה ואחריה הקריאה "דוטי אלי!" – ו…הכלב הפנה גבו אלי ורץ לעברם של שני ילדיה הנחמדים של משפחת ירדני, שגם ממרחק הבחנתי, כי הם התבגרו קצת מאז שראיתים, באותו יום בו באנו לבקר את דוטי בביתם…

הגעתי לסיבוב. סובבתי את כידון-האופנים כדי לשוב חזרה לכיוון דרום כדי לחזור לאפיקים. משהו בתוכי חולל בי באותו רגע רצון עז להפנות את מבטי לאחור כדי לשוב ולראות ולו רק לרגע, את דוטי, שרץ לו בכשכושי זנב נמרצים לעבר הילדים שהמתינו לו ליד הגשר…

….באותו רגע עליתי עם הגלגל הקדמי על אבן כלשהי ולולא עצרתי מיידית ובמקום, הייתי מוצא עצמי, ללא כל ספק, שרוע על הקרקע.

כשהתחלתי שוב את הנסיעה על אופני החדשים, שאלתי א עצמי "מה למדתי ברגע זה?" והתשובה שנתתי לעצמי הייתה מידית וחד משמעית: "זיכרונות הם דבר נחמד להרהר בהם, אך כדי לא ליפול בדרך – כל דרך, וגם החיים הם "דרך" – צריך תמיד להביט קדימה – כך אני על האופנים וכך, ככל הנראה גם דוטי, שרץ לעבר ילדי משפחת ירדני ואת ראשו לא הסב לאחור – גם אם זכר אותי מכל סיבה שהיא… טובה ככל שתהיה.